החלטה בתיק ע"א 53028-11-12

המבקש הגיש "בקשה דחופה להארכת מועד להגשת ערעור" בה התבקש בית המשפט להאריך ב-30 ימים נוספים את מועד הגשת הערעור על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בטבריה על ידי כב' השופטת אילונה אריאלי בתיק 5630-06-10 ובתיקים הנוספים שאוחדו עמו (להלן: " פסק הדין ") על מנת ליתן למבקש את יומו בבית המשפט ולאפשר לו להגיש את ערעורו על פסק הדין.

נימוקי הבקשה:

המבקש טען כי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: " תקסד"א ") קובעת כי מועד או זמן אשר נקבעו בחיקוק ניתנים להארכה מטעמים מיוחדים שיירשמו. נפסק כי על השופט הבא לפסוק בסוגיית הארכת מועד הקבוע בחיקוק מוטלת מלאכת איזון בין האינטרסים השונים העולים מהסוגיה כאשר כל מקרה ייבחן לגופו על פי נסיבותיו המיוחדות. בין היתר, ישקול בית המשפט את סיבת העיכוב בהגשת ההליך, משך האיחור, הסתמכותו של בעל הדין שכנגד על סופיות הדיון וסיכוייו הלכאוריים של הליך הערעור לגביו מתבקשת הארכת המועד. כמו כן, נפסק כי ככל שהאיחור קל יותר הרי שהוא מטה את הכף לטובת עמדת המבקש. בנוסף לכך, יש ליתן משקל משמעותי גם למועד הגשת בקשת ההארכה ואם היא הוגשה עוד לפני תום המועד הקבוע בחיקוק.

המבקש טען כי קיבל לידיו באמצעות ב"כ את פסק הדין ביום 17/10/12 ובהתאם עומדת לו הזכות להגיש עליו ערעור לבית משפט זה עד ליום 02/12/12. לטענתו, הוא פנה למשרד עורכי דין נוסף על מנת לקבל חוות דעת נוספת על אפשרויות הערעור העומדות בפניו, מאחר שמדובר בסוגיה עקרונית תקדימית, ולאחר בחינת הסוגיה בחר לפנות לעו"ד רז לצורך המשך הטיפול בפני ערכאת הערעור. החומר הנדרש לכתיבת הערעור וייפוי הכוח הגיעו לפתחו של עו"ד רז ימים ספורים בלבד עובר להגשת הבקשה שבפניי.

המבקש טען כי סיבת עיכובו בהגשת הערעור נעוצה, בין השאר, בצורך לבחינה לעומקו של פסק הדין, שהינו ארוך ומורכב ומעלה שאלות מהותיות וסוגיות משפטיות סבוכות ותקדימיות אשר לצורך בחינתן יש לרדת לעומקן, ובשים לב למסמכים ולפרוטוקולים הרבים, אשר לב"כ דרוש פרק זמן נכבד על מנת להקיפם ביסודיות הראויה, וכן לרגישות היחסים בין הצדדים והלחצים שהופעלו ומופעלים עליו מסביבתו שהינה בעצם חברי המשיב, אשר השפיעו עליו רבות וגרמו לעיכובים בדרך לבחינת הצורך ו/או הכדאיות בהגשת הערעור.

המבקש טען כי הבקשה הוגשה בטרם חלף המועד הקבוע בחיקוק להגשת הערעור ובקשתו הינה לארכה קצרה בת 30 יום בלבד אשר במניינם נכללים שבעת ימי חג החנוכה. לטענתו, לא תהיה בקבלת הארכה כל פגיעה במשיב ובהסתמכותו על סופיות ההליך, שכן בא-כוחו הודיע לב"כ המשיב על כוונתו להגיש את הערעור ופנה אליה טלפונית בכדי לקבל את הסכמתה להגשתו, אך נתקל לתדהמתו בסירוב שכל מטרתו לחסום את דרכו בפני בית המשפט. כמו כן, לטענתו, אין בבקשה כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין והוא קיים את התחייבויותיו על פיו וסיכוייו להצליח בערעור טובים ועל כן יש ליתן לו את יומו בפני ערכאת הערעור.

טענות המשיב:

המשיב התנגד לבקשה בטענה כי אין בבסיסה "טעם מיוחד" לאורכה המבוקשת כדרישת תקנה 528 לתקסד"א ועולה ממנה כי הסיבה לאיחור בהגשת הערעור נובעת אך ורק מזלזול בסדרי הדין ומהתנערות חסרת פשר מחובתו לעמוד בהם ובלוחות הזמנים אשר הותוו בתקנות.

המשיב טען כי פסק הדין ניתן ביום 04/10/12 ופורסם במערכת "נט המשפט" סמוך למועד זה והגיע לידיו ביום 06/10/12. לפיכך, יש להניח כי הוא הגיע לידי המבקש עובר למועד הקובע לצורך מניין הימים להגשת ערעור. על כן, גם אם עמדו לרשותו "רק" 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין בדואר ובאופן רשמי, בפועל עמד לרשותו זמן רב יותר לשם ההיערכות הנדרשת להכנת הודעת הערעור.

המשיב טען כי טענותיו השונות של המבקש באשר לגורמים שהביאו לעיכובים בבחינת הצורך בהגשת הערעור נטענו בסתמיות ובכלליות מבלי שפורטו מועדיהם והקשר ביניהם לבין העיכוב בהגשת הערעור והן אינן יכולות להוות "טעמים מיוחדים" למתן ארכה, על אחת כמה וכמה ארכה בת שלושים יום. כמו כן, לטענתו ב"כ המבקש הוא אשר טיפל בעניינו מתחילת ההליכים בבית משפט קמא ועד סופם ועל כן הוא הכיר היטב את כלל העובדות הדרושות לצורך בחינת סיכויי הערעור, עריכתו והגשתו, והחומרים הדרושים להגשת הערעור היו בחזקתו ולא היה בכך די כדי לעכב את הגשת הערעור. לטענתו, אף יתר הטענות הכלליות שפורטו בבקשה אינן מבססות "טעמים מיוחדים" למתן הארכה, שכן כל פסק דין טומן בחובו שאלות משפטיות סבוכות ומורכבות וכל ערעור מחייב בדיקה מוקדמת באשר לסיכוייו וסיכוניו.

המשיב טען כי המבקש לא פירט בבקשתו מדוע הוא סבור כי פסק הדין יתהפך בנקל לטובתו ואף לא הצביע על סוגיות כלשהן בפסק הדין העונות על טענתו כי מדובר בעניינים תקדימיים, עקרוניים או בעלי ייחוד כלשהו. לטענתו, בפועל סיכויי הערעור קלושים ביותר ולו רק לנוכח העובדה שפסק הדין מבוסס, רובו ככולו, על שיקולי צדק המצויים בגדר שיקול הדעת המסור לבית המשפט ובהם לא תתערב, בדרך כלל, ערכאת הערעור. לגופו של עניין, פסק הדין הכיר בזכותו של המבקש לקבלת פיצוי, אולם פסק לו פיצוי בשיעור מסוים לנוכח היעדר כל ראיה באשר להשקעותיו במקרקעין. לעניין זה, ככל שישתנו תוצאות פסק הדין, הרי ששינוין לא יפעל לטובת המבקש אלא לחובתו (ועל כך ייסוב הערעור שכנגד). גם טענות המבקש באשר ל"זכות בלתי הדירה" במקרקעין שבמחלוקת אינן יכולות להוות בסיס ראוי לערעור, מאחר שהוכחת זכות שכזו תהא למעשה בלתי אפשרית לנוכח קביעותיו העובדתיות המוצקות של בית משפט קמא, אשר גם בהן לא תתערב ערכאת הערעור. בעניין זה קיימת סבירות רבה יותר כי דווקא הקביעה כי המבקש הינו "בר רשות" במקרקעין היא זו שתתהפך, כפי שיפורט במסגרת הערעור שכנגד, אשר יוגש על ידו.

המשיב טען כי הבקשה אינה מגובה בתצהיר מטעם המבקש, אלא בתצהיר מטעם בא-כוחו, אשר אינו יכול להעלות טענות עובדתיות הנוגעות למבקש עצמו ובהיעדר תצהיר מטעם המבקש, יש לדחות על הסף את כלל הטענות העובדתיות הנוגעות לו המפורטות בבקשה, אשר ממילא אינן מקימות טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת בה.

המשיב טען כי קבלת הבקשה תהווה פגיעה חמורה בהסתמכותו על המועדים הקבועים בתקנות ותסב לו נזקים כספיים ניכרים הכרוכים בהעברת הטיפול לעו"ד אחר. לטענתו, מאחר שבאת-כוחו,  אשר טיפלה בהליך בבית משפט קמא ובקיאה בפרטיו, שהינם רבים וסבוכים, מצויה בחודש האחרון להריונה, הרי שאם תתקבל הבקשה יפגע הדבר באופן מהותי בזכויותיו, כיוון שהוא יאלץ להעביר לידי עו"ד אחר ממשרדה, שאינו בקיא בפרטי ההליך קמא, את הטיפול במלאכת כתיבת הערעור שכנגד. מהתנהלות המבקש ומהעובדה שאין כל סיבה לעיכוב של שלושים ימים בהגשת הערעור עולה חשש כי מטרתו העיקרית של המבקש בבקשה הינה להביא למצב בו לא תוכל ב"כ הקיבוץ לערוך את הודעת הערעור שכנגד בעצמה. מנגד, המבקש לא הציג פגיעה בזכויותיו, ככל שלא תינתן הארכה המבוקשת. היה לו די זמן מיום קבלת פסק הדין בדואר כדי להיערך להגשת ערעור עליו ויש ביכולתו להגיש הודעת ערעור מטעמו לאלתר.

אשר על כן, יש לדחות את הבקשה ולחילופין, ככל שבית המשפט ייעתר לה, יש ליתן למבקש ארכה בת שלושה ימים לכל היותר. לחילופי חילופין, יש להורות כי ארכה כמבוקש בבקשה תינתן בכפוף למתן ארכה בת 90 ימים להגשת ערעור שכנגד. כמו כן, יש לחייב את המבקש בהוצאות לדוגמא, לנוכח היעדרה של כל סיבה או הצדקה למחדלו, אשר הסב ויסב נזקים מהותיים לקיבוץ.

תשובת המבקש:

המבקש טען כי בתגובת המשיב אין כל התייחסות לגופן של הטענות והטעמים אשר הוצגו בבקשה. לטענתו, בדומה לטענת המשיב כי עומד לו "טעם מיוחד" בדמות לידתה הקרבה של ב"כ להתנגד לבקשה, הטעם להגשת הבקשה הינו "טעם מיוחד" הנובע מנבצרות של בא-כוחו להגיש את הערעור ללא הארכה המבוקשת וזאת מסיבות אובייקטיביות ברורות אשר אינן בשליטתו.

המבקש טען כי העובדה שעו"ד רז הוא שניהל את ההליך, אין בה דבר וחצי דבר בכדי להעיד על כושר הגשת הערעור בזמן כה קצר, כיוון שפסק הדין מעלה תהיות רבות ומכיל בתוכו קביעות משפטיות מסועפות, אשר מצריכות בחינה מחודשת וכבדת משקל.

המבקש טען כי סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה מעגן את זכות הערעור כזכות יסוד חוקתית. לפיכך, שומה על בית המשפט לדון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור באופן שתינתן לזכות זו מעמד מיוחד. יישומו של שיקול זה בענייננו מצדיק מתן משקל מכריע לזכות הערעור של המבקש באופן שתינתן לו ארכה להגשת הערעור וזאת בייחוד נוכח היעדר קיומה של ציפייה מצד המשיב, משך הערעור והעובדה שמדובר בהתנהלות שנעשתה בתום לב. לטענתו, הצורך לשקול טעמים אלו באופן המקל עם מבקש הארכה בכלל ובאופן שאלו ייחשבו לטעמים מיוחדים בפרט תואם את ההלכה הפסוקה הנהוגה במשפטנו לפיה הפרוצדורה אינה אלא אמצעי לעשיית צדק ולא מטרה בפני עצמה.

המבקש טען כי סיכויי הערעור להתקבל טובים בשים לב לכל אחד מהנימוקים שפורטו בהודעת הערעור, לפיהם בתמצית, בפסק הדין נקבעו קביעות שרירותיות על דרך אומדן "בלתי נראה" אשר למראה פני הצדק איננו סביר בנסיבות העניין; נקבעו קביעות משפטיות המקנות מחד למבקש זכויות בקרקע הקיבוצית ומאידך דוחות על הסף את תביעת המשיב לפינויו של המבקש; ההחלטה בעניין התביעה למתן חשבונות נדחתה על ידי בית המשפט הנכבד באופן גורף כמעט והחלק בה אשר אינו נדחה קוים על ידי המבקש; יוצא כי דווקא למשיב לא קיימים סיכויים להגשת הערעור שכנגד; סכום הפיצוי שנפסק לטובת המבקש והקביעה שהמבקש הינו בר רשות במקרקעין הקיבוצי ותקופת השימוש בו מייצגים את זכויותיו של המבקש ביחס לתביעתו למצער ואין עליהם עוררין, כך שככל שיקבעו אי אילו שינויים על ידי ערכאת הערעור, וודאי יהיו אלו המיטיבים עם המבקש.